א – מעשה המנוגד למה שאני מרגיש שעלי לעשות למען הזולת נקרא מעשה של ‘בגידה-עצמית’.
למשל, לסייע למחלקה מתחרה שלמרות היותה מתחרה הנה חלק מאותו ארגון שלי ואז להחליט שלא לסייע. או, להחליט לקום לתינוק כי אשתי עייפה ואז לשנות את החלטתי ולחשוב שהיא צריכה לקום.

ב – כשאני בוגד בעצמי, אני מתחיל לראות את העולם באופן שמצדיק את הבגידה שלי בעצמי.
כעת, אני אתחיל לחשוב שהחברים בעבודה לא יעזרו לי אז גם אני לא אעזור להם, ושאני צריך לקום מוקדם בבוקר אז שאשתי תקום.

ג – כשאני רואה עולם שמצדיק את עצמו, תפישת המציאות שלי נעשית מעוותת.
כעת אני חייב לעוות את המציאות כדי שתתאים ותצדיק את ה’בגידה’ שלי בעצמי!

ד – לכן – כשאני בוגד בעצמי, אני נכנס לתוך הקופסה.
קופסה במובן של הופך לעיוור שלא רואה מציאות אלא עיוות של מציאות.

ה – במשך הזמן – כמה קופסאות נעשות אופייניות לי, ואני נושא אותן איתי.
עם הזמן כבר יש לאדם כמה וכמה קופסאות: ‘ההורים לא אוהבים אותי’, ‘בעלי לא מתייחס אליי’, ‘הילדים לא מקשיבים לי’, ‘אנשים הם רעים’ ועוד ועוד…

ו – על ידי היותי בקופסה, אני גורר את הזולת להיות בתוך הקופסה.
כשאני בקופסה אני מאשים ומבקר ואז אני גורר את הצד השני להאשים אותי בחזרה וכך אני הופך גם אותו לעיוור!!

ז – בתוך הקופסה, אנחנו מזמינים את הזולת להתנהגות פוגעת וכתוצאה מכך אנו ‘זוכים’ להצדקה הדדית. אנחנו מקיימים שיתוף פעולה נפשע כשאנחנו מעניקים זה לזה סיבה להישאר בתוך הקופסה. 
פה זה מתחיל להיות מעניין. נאמר שבגדתי בעצמי, כעת אני צריך להצדיק את עצמי, אני צריך להאשים את הצד השני, ברגע שאני מאשים אותו אני גורר גם אותו לקופסה, כעת גם הוא עיוור, ואז אני פוגע בו, הוא לא נשאר חייב ופוגע בי, זה נותן לי הצדקה לפגוע בו שוב וכך זה ממשיך וממשיך לעתים גם שנים ארוכות.למישהו זה נשמע מוכר? ברור!
זה קורה לכולם! למוארים בינינו זה קורה מעט לרובנו זה קורה הרבה.